כשמבקר המוזיקה הסביר יישאל לגבי מוזיקה טובה, הוא בדרך כלל יתייחס לסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, שנות השיא של הרוק הקלאסי. אני דווקא הכי אוהב את המוזיקה של שנות השמונים, אבל העשור השני הכי אהוב עליי הוא לא הסיקסטיז, הסבנטיז או הניינטיז – אלא העשור הקודם. אני לא אומר שמוזיקת המיינסטרים של 2022 מוצלחת יותר מזו של 1971 או 1991, למעשה ההפך הוא הנכון, אבל כמותית יוצאת היום יותר מוזיקה טובה.
במחצית השנייה של המאה העשרים מי ששלט במוזיקה וקבע מה נשמע (ומה לא) היו בעיקר חברות התקליטים. בתחילת שנות האלפיים, עם עליית ההורדות הפיראטיות והתפתחות הטכנולוגיה ושיטות ההפצה, התאגידים האלה איבדו חלק גדול מהדומיננטיות שלהם. הם עדיין מייצגים כוכבי ענק, אבל היום מגיעים לקהל דרך סושיאל וסטרימינג, ובשביל זה לא חייבים חברות גדולות בתפקיד המתווך (קצת מזכיר את התהליך שקורה כבר שנים ארוכות בשוק הספרים, והעובדה שאני עושה עכשיו קמפיין מימון המונים להוצאת ספר). השינויים שחלו בעשור הראשון של שנות האלפיים היו קשים לתעשייה, והוא היה בעיניי העשור הכי גרוע מבחינה מוזיקלית מאז שנות החמישים. אבל העשור הקודם (2010 עד 2019, וגם העשור הנוכחי בעיקר מאז ההתאוששות מהקורונה) הוא סוג של תור זהב מוזיקלי בעיניי.
אולי חלקכם מרימים גבה, אבל תנו לי להסביר. מאז אמצע שנות התשעים אין הרבה מה לחדש במוזיקה. כל הז'אנרים כבר הומצאו וכל ההרמוניות נוסו, ומה שקורה מאז הוא בעיקר שכלול או הלחמה של סגנונות קיימים. אבל בזכות החופש המוזיקלי – העובדה שכל אחד יכול (לפחות מבחינה טכנולוגית) להפיק בבית מוזיקה מקצועית ולהפיץ אותה דרך אתרים ושירותי סטרימינג – יש כרגע למאזינים שפע שלא היה זמין עבורם אי פעם. שתי נערות בקמבודיה או מתכנת באסטוניה יכולים ליצור מוזיקה שאלפי אנשים יאהבו כאן בישראל ובכל מקום אחר.
יוצאת היום כמות מדהימה של מוזיקה טובה שיוצרים אומנים שזוכים ל"הצלחה מתונה", נגיד 200 אלף צפיות לשיר ממוצע במקום 200 מיליון של כוכבי מיינסטרים כמו דרייק או ביונסה. מובן שיוצאת כמות הרבה יותר גדולה של מוזיקה גרועה ובינונית, אבל כמותית, כאשר משווים כמה מוזיקה טובה יצאה בעשור הקודם מול עשורים "איכותיים" כמו הסבנטיז, ההווה מנצח בקלות.