בחלקו השלישי והמסיים של הסדרה הקצרה הזו, אסכם את הטיפים לכתיבת תיאורים ודיאלוגים:
- התיאורים צריכים להתייחס לכל חמשת החושים (שמיעה, מגע, ריח וטעם – לא רק ראייה)
- התיאורים צריכים להיות ספציפיים – לא "האישה היתה יפה ובלונדינית", אלא תיאור של האף שלה, הגזרה, הדרך בה היא נעה וכולי
- לא צריך להרחיב בתיאורים יתר על המידה. יש לוודא שהם אינם מפריעים לזרימה השוטפת של העלילה. עם זאת, אסור להניח שהקוראים רואים את התמונה שנמצאת בדמיונך, ויש לספק להם מספיק תיאורים כדי שיוכלו להבין אותה
- חשוב מאוד להימנע מפרטים לא נכונים או לא אמינים
- יש להימנע מתיאורים המבוססים על קלישאות ("חד כמו סכין")
- אורכו ועומקו של תיאור צריכים להיגזר בעיקר מחשיבות התיאור ברגע הזה בסיפור, ומחשיבות התיאור באופן כללי
- כשמתארים רגשות, לא כותבים "היא כעסה" או "הייתי מאוכזב". צריך שהקוראים יסיקו זאת מהטקסט, רצוי בעזרת תיאור פיזי ("הדם קפא בעורקיי", "החיים עזבו את גופי" וכדומה, אם כי הדוגמאות הספציפיות הללו דווקא קצת קלישאתיות)
- רצוי שהסיפור יכלול יותר סצנות (עם דיאלוגים) מאשר סיכומים ("קריינות" של המספר). עניין זה תקף במיוחד בקטעים חשובים בסיפור, שחשוב שהם יהיו סצנות ולא סיכומים. מובן שניתן להשתמש בסיכומים, אך עדיף לשמור את הדיאלוגים ל"קטעים הטובים"
- הדיאלוגים צריכים מצד אחד להיות בשפה "אמיתית" – באופן שבו אנשים באמת מדברים ולא בשפה גבוהה או תיאטרלית – ומצד שני להיות "לעניין" ולשרת את העלילה (דיאלוגים במציאות הם לעתים קרובות סתמיים, משעממים ואף מיותרים). יש להדגיש כי דיאלוגים בספר הם לא אמיתיים – מדובר בשפה מאוד סלקטיבית שרק נשמעת כאילו היא היתה יכולה להיות אמיתית
- דיאלוג מוצלח הוא תמיד אינטליגנטי, שנון, טעון ומטפורי יותר מאשר דיאלוג מהחיים האמיתיים
- גם דמויות שאינן חכמות או משכילות צריכות לדבר ברמה הגבוהה ביותר שהן מסוגלות להגיע אליה
- גם כאשר דמות טועה, היא צריכה לטעות ב"רהיטות" רבה יותר מאשר בחיים האמיתיים
- אין בעיה לכתוב לצד ציטוט "אמרתי", היא אמרה" וכדומה. השורש א־מ־ר הוא נייטרלי ולא כל כך שמים לב להטיותיו. בכל מקרה, כשלא צריך אותו כדי להבין מיהו הדובר, עדיף לכתוב רק את הציטוט
- אפשר גם להסביר מי מדבר כרגע באמצעות תיאורים בתוך הדיאלוג ("פיונה נראתה כאילו שהיא באמת מתכוונת לזה"), וגם באמצעות פנייה ("פיונה, מה שלומך?") – על אף שלרוב אנשים אינם פונים זה לזה בשמם
- חשוב לא להגזים עם תיאורי הפעולה ("צעקתי בחוזקה", "אמרתי בציניות"…) ולתת לקוראים להבין מהטקסט עצמו את טון הדברים
- מומלץ להשתמש בכמה שפחות סימני קריאה!(!!!!!!1)
- חשוב להכיר היטב כל מקום שבו מתרחשת עלילת הספר, ולהתייחס למזג האוויר ולדברים השונים שמאפיינים את המקום
- בעניין זה, כשכתבתי את "המלך צ'ינגיס הראשון" ותיארתי מקומות שאיני מכיר אך קיימים במציאות, התבססתי לעתים קרובות על תיעוד קיים של המקומות – בטקסטים (בלוגים וכתבות), בתמונות (באמצעות חיפוש התמונות של גוגל), בסרטונים (באמצעות צפייה בסרטונים שצולמו באותם מקומות ב-YouTube) ובניווט וירטואלי (דרך השירות Google Street View)
- חשוב להתייחס לממד הזמן בסיפור – להאיץ או לדלג על תקופות שהן פחות רלוונטיות לעלילה. לדוגמה, במשפט כמו "האיש מילא את המאפרה ואשתו רוקנה אותה", ברור שדילגנו תוך רגע שעה קדימה. בהתאם לכך, צריך גם להאט כאשר מדובר בסצנות או קטעים חשובים בעלילה
- ניתן להשתמש בפלאשבקים ("הגיבור נזכר ב-X") על מנת להאיר את הגיבור באור מסוים או לספר לנו עליו פרטים נוספים. עם זאת, רצוי מאוד שהפלאשבקים לא יהיו ארוכים, אף שהם יכולים לכלול כמה שורות דיאלוג
- חשוב שסגנון הכתיבה יהיה עקבי. בין אם ה"קול" של המספר רשמי או לא רשמי, חמור סבר או הומוריסטי, המשפטים ארוכים או קצרים, הפסקאות ארוכות במיוחד או קצרצרות – לאורך זמן הסגנון צריך להיות אחיד
- כדי לשמור על אמינות התיאורים והדיאלוגים של כל דמות, רצוי להקריא אותם (בקול!) כדי להרגיש אם הם נשמעים "נכון"
זהו, עד כאן הטיפים לכתיבת סיפורת – עכשיו לכו לכתוב!
* המאמר פורסם לראשונה באתר "מכונת הכתיבה".